לאו דווקא זומבה

היום, כשאני רואה מולי אישה שמנה, אני קודם כל מסתכל לה בעיניים.

לא למרות כל הקילוגרמים אלא בגללם.
אני לא שופטת אותה.

אני לא אומרת שהיא צריכה או לא צריכה לרזות.

מה זה ענייני בכלל?

אני שואלת את עצמי איך חיה אישה כבדה כזאת בתוך הגוף הזה שלה.

מה החלום שלה?

מה מפחיד אותה?

מה היה לה אומר גבר שיבוא אליה ויגיד לה - יפה יפייפיה שלי?

אם היא ישר תברח או תתן צ'אנס?

אני יודעת שכל אישה, בכל גודל, יש בתוכה את כל מה שמישהי רזה אמורה להיות.

לא חסר לה כלום.

אז למה היא לא רזה?

התשובה היא שגם אני, בדיוק כמוה, מפחדת להיות סתם יפה.

אני מפחדת שיחשבו שאני טיפשה או שטחית מדי.

שאני לא מבינה לאן העולם הולך.

שאני אמא לא מספיק טובה כי אין לי זמן לקרוא ספרים עבי כרס.

או שאני לא מספיק עצמאית כי יש לי גבר שמפרנס אותי.

אני מפחדת.

אז אני אוכלת.

ברגע שאני פותחת את הפה שלי ומכניסה לתוכו משהו מתוק ושמנוני, אני מקבלת הגנה.

אני צוברת עוד קליפות מסביב ללב שלי.

ולא רואים לי את העיניים.

וככה אני בטוחה.

עד היום הבא.